כשנולדתי, סבא ניסה לסדר לי ברית מילה. אז לשמור על קשר עם המסורת לא היה קל, וסבא, רופא-פסיכיאטר במקצוע, ביקש מידידו, יהודי ורופא-מנתח ילדים, למול אותי כביכול מסיבות רפואיות. המשימה כמעט צלחה, אך בסוף הדבר נודע למנהל של בית החולים שבו עבד המוהל, ואיימו עליו שיפוטר אם ינצל את תפקידו בבית החולים כדי לקיים טקס דתי. כך לא נימולתי בפעם הראשונה מפני שהמוהל היה יהודי.
כעבור שנים, כאשר הייתי סטודנט באוניברסיטה במוסקווה, הלכתי לבית הכנסת המרכזי וביקשתי שיעזרו לי עם הברית. האיש השמח והידידותי שהיה אחראי על בית המדרש נענה בשמחה אך אמר שקודם צריך ללמוד תורה וברכות, להתכונן נפשית, ואז, בסוף התהליך אזכה לברית מילה. הוא לא התכוון לגיור, לא היה לא ספק שאני יהודי. כנראה דרשו ממנו לרתום תלמידים חדשים לבית המדרש, והוא משום מה רצה לפתות תלמיד חדש במילה דווקא. הוא היה מורה גרוע, הפסקתי להגיע לשעורים וכך לא נימולתי בפעם השנייה כי מילה אינה פיתוי מספיק חזק כדי ללמוד תורה.
אחרי הכישלון עם בית הכנסת האשכנזי המרכזי, הלכתי לחב”ד, אז היה לחב”ד בית כנסת בצריף בצפון מוסקווה. החבדניקים שמחו ליוזמתי ולא היתנו את קיום המצווה בלימוד ברכות. היה זה באביב, ימים ספורים לפני פסח, והוזמנתי להצטרף לקריאת האגדה בליל הסדר. עד אז, לא שתיתי יין בחיים, אולי טעמתי פעם. אחרי ארבע כוסות יין מתוק בליל הסדר נעשה לי רע, עם כל התוצאות הבלתי רצויות של שתייה מרובה בפעם ראשונה בחיים, ומפני שהיה חג, לא נתנו לי לחזור הביתה ברכבת, וביליתי ליל שלם במקום זר ולא נוח, עם בחילה וכאבי ראש, ובבוקר ברחתי, ולא חזרתי שוב לבית הכנסת של חב”ד. כך לא נימולתי בפעם השלישית מפני זכר ליציאת מצרים.
עברו שנים. הייתי חוזר מזמן לזמן לרעיון. מגיל 27 גרתי בארמניה, בארמניה לא היה מוהל (ובבית כנסת של חבד בירבאן לעתים קרובות לא היה מנין). יום אחד החלטתי שלא דוחה את המילה עוד, והתחלתי לחפש מוהל במוסקווה דרך אינטרנט. המוהל, שי שופיט, אכן היה קיים, אבל כל הטלפונים שלו לא היו תקפים. ואז פניתי לעזרה של ידידה במוסקווה, גויה ולסבית, שלא התעניינה ביהדות אבל מהסלידה הטבעית שלה כלפי איבר המין הגברי הסכימה לעזור, לבשה חצאית לבנה וקצרה כמנהגה וביום הפנוי הראשון שהזדמן לה הלכה לבתי כנסת לפי רשימת הכתובות שנתתי לה לחפש את פרטי הקשר של המוהל. היה זה בשבת, כל היהודים הקשורים לעניין היו נוכחים בבתי כנסת כמובן, אך לא תמיד היו מוכנים לסבול את המראה של בחורה בחצאית קצרה רושמת בפנקס את מספר הטלפון של המוהל באמצע סעודת שבת. מבית הכנסת האשכנזי המרכזי גירשו אותה בבוז ובצעקות, אבל החבדניקים קצת התפשרו והניחו לה, ביקשו ממנה לבוא עם שקיעת השמש ואז נתנו לה את המספרים ואת שאר הפרטים.
כך נימולתי בעזרת גוים ועם קצת חילול שבת.
היה זה שבוע לקראת שבועות. חזרתי לירבאן בשמחה גדולה ועם התחבושת, שלא היה ניתן להוריד אותה בחג (חמישי ושישי) ובשבת אחר כך, וישבתי איתה בחום שלושה ימים בבית כנסת בלתי ממוזג. החום והזיעה גרמו לי לאי-נוחות ניכרת, שבגללה לא היה לי רצון לבקר באותו בית הכנסת בירבאן עד ראש השנה. כך נמנעתי מלשמור קשר עם הקהילה היהודית בגלל ברית מילה.
אחר כך הכל הסתדר.
דויד! סיפרת נהדר והעברית משובחת
חג שמח
להתראות בב”ש
יעל