אײַזיק מאיר דיק איז געװען אַ משכיל, און דערצו אײנער פון די ערשטע צו דערציען דאָס פאָלק אין ײדיש דװקא. דיקס לײענערס זײנען צום מערסטענס געװען װײַבער; פארשטײט זיך אז דער שרײַבער האָט זיך פֿאַרנומען מיט דער געזעלשאַפטליכער ראָלע און דעם גורל פון אַ װײַב.

דעם שרײבערס בליק אױף אַ װײַב בײַט זיך פאָרט פון מעשה צו מעשה, אפשר װען ער איז פונה צו פאַרשײדענע עולמות, אָדער צוליב דער אנטװיקלונג פון זײַן װעלט־אָנשויונג. לאָמיר אַרײַנקוקן אין צװײ דערצײלונגען: ״דער יורד״ און ״די פרומע תרצה״ . די בײדע זײַנען געדרוקט (און מסתמא געשריבן) געװאָרן צום אָנהײב פון מאיר דיקס שאַפנטלעכן לעבן, אין די פונפציקע יאָרן פון 18סן יאָרהונדערט, און בלױז פונף יאָר צעשײדן צװישן זײ. אַ װיכטיקער, מען קען זאָגן אפילו דער הױפטער, פארשױן אין בײדע דערצײלונגען איז אַ װײַב, און די דאָזיקע װײַבער זײנען די אײנציקע װײַבער אין זײערע מעשיות. די סיוזשעטן זײַנען אױך ענלעך: דאָס װײַב זעגנט זיך אפּ פון איר באַליבטן, װאָס װערט פאַרשװוּנדען אויפן װעג, און װאַרט אױף אים האָפנונגסלאָז.

עס זײַנען דאָ פאָרט עטלעכע װיכטיקע חילוקים.

סײַ ר׳ צדוקס װײַב און סײַ תרצה זײַנען קלוג און פרום און גוטע בעל־הביתטעס, נאָר ר׳ צדוקס װײַב האָט נישט קײן נאָמען און זאָגט נישט קײן װאָרט אין דער גאַנצער מעשה, בעת תרצה איז פאָרגעשטעלט געװאָרן מיט איר נאָמען, רעדט אַ סך, און בכלל זעט אױס װי אַ מענש, אַ באַזונדערע פּערזענלעכקײַט. זײ בײדע הײסן ״אשת חיל״, נאָר תרצה זיצט מיט איר מײדן אין שטוב, שפינט און װעבט, בעת ר׳ צדוקס װײַב פֿאַרנעמט זיך מיט ר׳ צדוקס געשעפֿט, אין װאָס פאַרשטײט זי ״פֿיל בעסער אַלס ער״.
װען ר׳ צדוק באַזוכט דעם רבֿ, פאָלגט אים זײַן װײַב שװײַגנדיק, און איז אַ פנים מסכים זאָל ער גײן אװעק קײן פרעמדע לענדער. תרצה פרוּװט, להװדיל, צו אָפּרעדן אליעםן, איר חתן, פֿון דער רײַזע, װײנט און זאָגט צו צו װאַרטן אויף אים ביז ״אירע גרויע האָר״.

בײדע װײַבער װאַרטן לאַנגע יאָרן אויף זײערע מענער, נאָר זײער געטרײַשאַפט איז אױך פאַרשײדענע. באװוּסט װערנדיק װעגן ר׳ צדוקס טױט, באַװײנט אים זײַן װײַב אַ גאַנץ יאָר, אָבער נאָך דעם איז זי ממשיך מיט איר לעבן: פירט די געשעפטן, האָט אַ חתונה און אַ קינד. װען ר׳ צדוקס װײַב טרעפט איר פאַרפאַלענעם מאַן אויף איר זונס ברית, צום אָנהײב דערקענט זי אים נישט אפילו. פון דעסטװעגן בלײַבט תרצה געטרײַ צו זײן טױטן חתן ביסן סוף, דערקענט אים אויף דער רגע און שטאַרבט מיט איר קאָף אױף זײַן ברוסט.

װאָס קען זײַן די סיבה פון אַזאַ שאַרפֿן חילוק? ס׳איז מעגלעך אַז אײַזיק־מאיר דיקס קוקװינקל אויף דער ראָלע פון אַ װײַב איז מיט די יאָרן געביטן געװאָרן, און תרצה איז נײנטער צו דעם אייראָפעישן ידעאל, בעת ר׳ צדוקס װײַב איז מער אלט־צײַטיק. עס קען זײַן דאָך אויך אַ טיפֿע סיבה. אײַזיק מאיר דיק האָט מסתמא געלײענט ספּורי מעשיות פון רבי נחמן דער בראַסלעװער, און אפשר האָבן זײ אויף אים א השפעה געהאַט. ס׳דאכט זיך אז תרצה איז ניט קײן װײַבס פאָרטרעט נאָר אַ משל, און דער פירוש איז, װי געװײנטלעך, די טרױעריקע געשיכטע פון ײִדישן פאָלק. אויב די דאָזיקע סברה איז ריכטיק, עס װערט גאָר גרינגער מפרש צו זײן די מעשה, איר קלאָרע ענלעכקײַט מיט שיר השירים, און דעם אומבאַפרײַטן און אומגליקלעכן פאַרשױן ־ תרצה.

כשנולדתי, סבא ניסה לסדר לי ברית מילה. אז לשמור על קשר עם המסורת לא היה קל, וסבא, רופא-פסיכיאטר במקצוע, ביקש מידידו, יהודי ורופא-מנתח ילדים, למול אותי כביכול מסיבות רפואיות. המשימה כמעט צלחה, אך בסוף הדבר נודע למנהל של בית החולים שבו עבד המוהל, ואיימו עליו שיפוטר אם ינצל את תפקידו בבית החולים כדי לקיים טקס דתי. כך לא נימולתי בפעם הראשונה מפני שהמוהל היה יהודי.

כעבור שנים, כאשר הייתי סטודנט באוניברסיטה במוסקווה, הלכתי לבית הכנסת המרכזי וביקשתי שיעזרו לי עם הברית. האיש השמח והידידותי שהיה אחראי על בית המדרש נענה בשמחה אך אמר שקודם צריך ללמוד תורה וברכות, להתכונן נפשית, ואז, בסוף התהליך אזכה לברית מילה. הוא לא התכוון לגיור, לא היה לא ספק שאני יהודי. כנראה דרשו ממנו לרתום תלמידים חדשים לבית המדרש, והוא משום מה רצה לפתות תלמיד חדש במילה דווקא. הוא היה מורה גרוע, הפסקתי להגיע לשעורים וכך לא נימולתי בפעם השנייה כי מילה אינה פיתוי מספיק חזק כדי ללמוד תורה.

אחרי הכישלון עם בית הכנסת האשכנזי המרכזי, הלכתי לחב”ד, אז היה לחב”ד בית כנסת בצריף בצפון מוסקווה. החבדניקים שמחו ליוזמתי ולא היתנו את קיום המצווה בלימוד ברכות. היה זה באביב, ימים ספורים לפני פסח, והוזמנתי להצטרף לקריאת האגדה בליל הסדר. עד אז, לא שתיתי יין בחיים, אולי טעמתי פעם. אחרי ארבע כוסות יין מתוק בליל הסדר נעשה לי רע, עם כל התוצאות הבלתי רצויות של שתייה מרובה בפעם ראשונה בחיים, ומפני שהיה חג, לא נתנו לי לחזור הביתה ברכבת, וביליתי ליל שלם במקום זר ולא נוח, עם בחילה וכאבי ראש, ובבוקר ברחתי, ולא חזרתי שוב לבית הכנסת של חב”ד. כך לא נימולתי בפעם השלישית מפני זכר ליציאת מצרים.

עברו שנים. הייתי חוזר מזמן לזמן לרעיון. מגיל 27 גרתי בארמניה, בארמניה לא היה מוהל (ובבית כנסת של חבד בירבאן לעתים קרובות לא היה מנין). יום אחד החלטתי שלא דוחה את המילה עוד, והתחלתי לחפש מוהל במוסקווה דרך אינטרנט. המוהל, שי שופיט, אכן היה קיים, אבל כל הטלפונים שלו לא היו תקפים. ואז פניתי לעזרה של ידידה במוסקווה, גויה ולסבית, שלא התעניינה ביהדות אבל מהסלידה הטבעית שלה כלפי איבר המין הגברי הסכימה לעזור, לבשה חצאית לבנה וקצרה כמנהגה וביום הפנוי הראשון שהזדמן לה הלכה לבתי כנסת לפי רשימת הכתובות שנתתי לה לחפש את פרטי הקשר של המוהל. היה זה בשבת, כל היהודים הקשורים לעניין היו נוכחים בבתי כנסת כמובן, אך לא תמיד היו מוכנים לסבול את המראה של בחורה בחצאית קצרה רושמת בפנקס את מספר הטלפון של המוהל באמצע סעודת שבת. מבית הכנסת האשכנזי המרכזי גירשו אותה בבוז ובצעקות, אבל החבדניקים קצת התפשרו והניחו לה, ביקשו ממנה לבוא עם שקיעת השמש ואז נתנו לה את המספרים ואת שאר הפרטים.

כך נימולתי בעזרת גוים ועם קצת חילול שבת.

היה זה שבוע לקראת שבועות. חזרתי לירבאן בשמחה גדולה ועם התחבושת, שלא היה ניתן להוריד אותה בחג (חמישי ושישי) ובשבת אחר כך, וישבתי איתה בחום שלושה ימים בבית כנסת בלתי ממוזג. החום והזיעה גרמו לי לאי-נוחות ניכרת, שבגללה לא היה לי רצון לבקר באותו בית הכנסת בירבאן עד ראש השנה. כך נמנעתי מלשמור קשר עם הקהילה היהודית בגלל ברית מילה.

אחר כך הכל הסתדר.

בציוותו במוציא לאור המרזכי לספרי ילדים עבדה Tamara Gabbe, גם היא יהודיה, שכתבה כמה מחוזות מאוד מרגשים ומפורסמים, שהוצגו בתאוטרון למשך שנים וצולמו כסרטים. מיוחד ביצירות שלה היה עיצוב של המחזות כאגדות, סיפורי עם, תמיםים לכאורה ובזכות זה מצליחים לעבור את הביקורת המחמירה של השלטון ולהגיע אל הקורא.

מחזה אחד — Avdotya Ryazanochka — על אשה בשם אבדוטיה מעיר ריאזאן (שבמרכז רוסיה), במאה ארבע עשרה לספירה בזמן הכיבוש הטטרי. שליט הטטרים מציע לאבדוטיה, כמחמאה על האומץ שלה, לבחור ולהציל ממוות אחד מהשלושה (בעל, בן ,אח), והיא עונה כי גם אמה נרצחה על ידי טטרים ולא יהיה לה עוד אח, ולכן בוחרת בו. השליט מתרשם מחוכמתה ומשחרר את שלושתם.